המחווה לסבא!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
הצופים והצופות באנדרטה לזכר.

אומנם הקורונה מסרבת להעלם מחיינו, והשמיים שבמשך שנתיים היו סגורים בפנינו, פתאום נפתחו ,ולעיתים אתה נתקל תודו בסיפורים מרגשים .כמו זה של שינשין תנועת הצופים הערכית אלעד טצת. שמביא את סיפורו האישי.

אלעד נרגש יחד עם חבריו.

אלעד במקור מהוד השרון ,נמצא כעת בשנת שירות בקומונה בקריית מלאכי . או כפי שהוא מתאר "שנה מדהימה, בה אנחנו מגשימים ביחד חלומות.

גם לאלעד היה חלום, שלא הצליח בתחילה ליישמו .סבו ניצול שואה, והוא חפץ להגיע למסע בפולין. אך בעקבות הקורונה וסגירת השמיים, ,הציפייה של אלעד טצת, רק הלכה וגברה. לאחרונה זכה לסגור מעגל. ולצאת למסע המרגש .ולדבריו "לחוות חמישה ימים שהיו מסעירים, מרגשים, מחזקים אבל גם מאוד מפתיעים ."
"אני יוצא למסע הוא אומר, אחרי שלא זכיתי לצאת אליו בתיכון בגלל איזו מגפה שאף אחד אפילו לא זוכר איך קוראים לה…

וההתרשמות שלו?
בין היופי, השקט והעצים של פולין, מסתתרות זירות רצח מהן שרד סביו, ניצול השואה, במקום בו איבד את משפחתו. ביומן מסע מרגש, אלעד מגולל את המסע האישי שחווה בפולין, מסיק
מסקנות ולוקח אתו גם משהו הלאה, לחיים עצמם .
הסיפור הוא רק שלך בעצם?
מדובר בסיפור אישי, אך הוא של כולנו. על חיי היהודים בשואה, ועל המצב אליו הגענו היום. דווקא אחרי הביקור, מבין אלעד יותר מכל: לעולם לא עוד.

אלו הדברים שכתב אלעד אחרי המסע המצמרר לפולין.
יום 1 : ישראלי או יהודי ?
יום ראשון למסע . עוד לפני שנצלול לסיפור האישי שלי, חשוב שאסביר לכם מי אני ומהן תחושותיי
בשעה 23:15 , בליל יום שני, ביציאה מהבית בדרך לשדה התעופה ומשם לפולין.
"עם הרקע אותו ידעתי ובעצם הבאתי מהבית אני יוצא עם המזוודה מהבית, מקבל יומן מסע בשדה התעופה ומפה מתחיל המסע שלי, מסע הכתיבה וסגירת המעגל. התחלנו.

במהלך המסע.


יום שלישי, 11:00 , אדמת פולין. מגיעים לאתר הראשון: שני בתי כנסת יהודיים ברובע היהודי בקרקוב. לבקר בבית כנסת על אדמת פולין כחלק ממסע לזכר השואה, הופך את החוויה הזו להרבה
יותר מיוחדת. פתאום להיכנס למקום ששייך לקהילה היהודית כמיעוט בתוך קהילה נוצרית, גרם לזה להרגיש מיוחד ושונה. שירה )המדריכה( שאלה: "מה זה אומר להיות יהודי?". זו שאלה טובה. הרי
אני לא שומר שבת, אני כבר לא מניח תפילין, אז האם אני יהודי? הגענו לבית הכנסת השני. מקום שמעוצב דומה מאוד לכנסייה . בגדול , הרעיון של מקים בית הכנסת היה למעשה בגישה שעדיף להגיע באוטו לבית הכנסת בשישי, מאשר לא להגיע בכלל.
הבנתי את הנקודה. עדיף להגדיר אותי על מה שאני כן ולא על מה שאני לא. אני אסביר: אני לא מניח תפילין ואני באמת לא שומר שבת, אבל אני כן חלק מקהילה, אני מרגיש שייכות כשאני בכותל שם פתק, אני מרגיש חלק כשאני משלים מניין משום מקום כשצריך ואני מרגיש חלק גם כשאני רואה את דגל ישראל על החאקי על אדמת פולין. הגיע הזמן להתחבר ליהדות שלי דרך מה אני כן ולא דרך מה שאני לא.
המשכנו. מגיעים לקרקוב, לשאריות האחרונות של הגטו בעיר. שירה מספרת סיפור על "קומונה" שמפעילה תנועת נוער במהלך התקופה שהוא היה פעיל. פתאום כשמכניסים את המילה קומונה
כולם מקשיבים יותר חזק . הנה, ילדים כמוני. לצאת למסע הזה כחלק משנת שירות מרגיש שונה ממה שזה הרגיש כשעמדנו לצאת אליו מבית הספר. אתה מבין את הכוח שיש לך כאזרח. כל אחד פה נמצא בקהילה או ב מסגרת שנותנת לך את האופציה להפוך אותה לעולם שלך, לעזור לפתח אותה ולהיות חלק בלתי נפרד ממנה בהקשר לשואה – ה"קומונה" ייצרה מסגרת לנוער שבגטו ובהמשך גם ארגנה פעולות נקם נגד הגרמנים. בנאום היציאה של מנהיג הקומונה הוא הסביר: "אנחנו נלחמים בשביל שלוש שורות בהיסטוריה, שלוש שורות שיוכיחו שלא הלכנו כצאן לטבח". הבחירה, כך זה נפל עליי פתאום, תמיד יש בחירה. אפשר לבחור בכל סיטואציה, לא תמיד הבחירה קלה, אבל תמיד יש אפשרות לבחור.

ואתה?"

אני בוחר לצאת לשנת שירות, אני בוחר לפעול בכל יום מחדש, אני בוחר להתגייס, אני בוחר לא להתעלם כשקורה משהו ואני גם יכול לבחור לא לעשות כלום.
מגיעים למלון, ארוחת ערב וסיכום יום. בחלק הזה, בו עליי לסגור במעטפת את מסקנות היום, אמרתי לעצמי שאני רוצה בהמשך המסע לגלות מה אני יותר: ישראלי או יהודי, מרגיש לי שהתשובה היא לא זה ולא זה. נגלה כנראה.
יום 2 : תא הגזים הרוס, אבל ההיסטוריה שלנו לא אושוויץ. אמנם הוא רק בפתיחתו, אך כבר אתמול בערב הורגש שמחר הולך להיות השיא של המסע.
בוקר מוקדם, מגיעים לאושוויץ 1 – מחנה העבודה והריכוז. ציפיתי להגיע למקום מוסתר, סודי, אולי כזה שמתביישים בו. עצרנו באמצע רחוב שהיה נראה לי כאילו הולכים לעשות הפסקת שירותים,
שירה אמרה שאחריו נתחיל את הסיור. נכנסתי והמבנה מבחוץ היה נראה בדיוק כמו שדמיינתי מחנה: מבנה לבנים עם גג רעפים וארובה, אני נכנס פנימה והכל בנוי – קיוסק עם אורות? טלוויזיות?
לא מה שדמיינתי כשאמרו מחנה ריכוז, טוב. חוזרים מההפסקה ומתחילים.
לפנינו ניצב שלט ברזל מעוגל שעליו המילים בגרמנית: "העבודה משחררת". עבודה קשה היא ערך ישראלי בעיניי, שעל בסיסו הקמנו מדינה. הרגשתי כאילו לקחו את הערך הזה והשתמשו בו באופן ציני ומעליב על הכניסה למחנה. נכנסנו. שאלתי את המדריך הפולני מה מטרת המחנה – להפיק תועלת מהעבודה הקשה של האסירים , או אמלול האסירים למטרות "חינוך מחדש" ? הוא הופתע קצת מהשאלה, כאילו אני לא מבין את כל הנושא בכלל. "חינוך מחדש", הוא ענה. הופתעתי. הגיונית, אין סיבה למדינה לא לנצל כזה כוח עבודה של 400 אלף אנשים שעברו במחנה )מתוכם שרדו חצי(, אלא רק לאמלל אותם למטרות חינוך מחדש לאידיאולוגיה, אני לא מצליח להבין את זה.
המשכנו בסיור והגענו לתערוכות, ספר השמות, ערימות הציוד והשיער, טליתות וגם דגם של תא הגזים. התקשיתי להתחבר למקום. הכול היה נורא מודרני ומוזיאוני ולא הצלחתי להבין איפה אני הולך. לקראת היציאה עברנו בתא גז ומשרפה מספר 1 , שהייתה העוד במחנה הריכוז )לאחריו הקימו עוד ארבעה במחנה ההשמדה- ברקנאו(. הרגשתי כלוא, הרגשתי את הלחץ, ראיתי את הפתח דרכו שפכו את פחית הגבישים שהפכו לגז ציקלון בי. יוצאים מהחדר ומגיעים לשלב הבא: המשרפות. זה ממש נראה כמו תנורים שמבשלים איתם, אבל הייעוד שלהם כל-כך אחר, כל-כך מצמרר.
משם ממשיכים למחנה ההשמדה ברקנאו, עליו שמעתי הרבה סיפורים.

מגיעים, חוצים את השער המפורסם והמקום הענק הזה נגלה. בהתחלה לא הצלחתי לתפוס את המקום ולאט לאט הבנתי שזה
פשוט מקום רגיל: יער, עצים, אגם. הכול נראה כ"כ פסטורלי ומקום מעולה לנופש. האמת שהיה
קריר, אני לא מבין איך אפשר לשרוד בכזה קור בחודשי החורף בלי ביגוד נורמלי. המקום לא נראה כמו מה שדמיינתי.
מגיעים לתא הגזים ורואים הריסות. כשראיתי את תא הגזים הרוס הרגשתי כאילו מחקו לנו היסטוריה. עכשיו כשאני כותב אני מבין שני דברים: ראשית, תא הגזים הוא לא ההיסטוריה, האנשים
שהיו בו הם ההיסטוריה וגם ערימת האבנים הזאת לא שווה כלום לעומת המשפחות השלמות שהושמדו במקום. שנית, ההיסטוריה שלנו היא לא רק השואה. לפעמים נדמה כאילו ההיסטוריה של
יהדות אירופה היא השואה ומה שקרה לפני הוא הרקע. אני לא מסכים, יהדות אירופה הולכת הרבה אחורה, הקהילתיות, המלחמה על הדת, המנהיגות המקומית. כל הדברים האלה ועוד הם בסיס
להמון ערכים שקיבלנו ונשארו אתנו מאז.
בסיכומו של יום, עלתה השאלה מה לקחתי מאושוויץ. אני לקחתי את ההבנה שלא משנה מה קורה בחיים, גם במקום כמו אושוויץ, מחנה רצח, יום אחרי השמש תזרח, והבחירה שלנו תהיה אם לשקוע או לקום ולהתרומם. כחברה בחרנו מאז להתרומם ונבחר להתרומם מכל משבר מחדש.
יום 3 : התקווה מקבלת משמעות
יום שלישי למסע. מגיעים לבורות הירי ביער שנמצא בדרך מקרקוב לוורשה. האווירה באחווה כבר הפכה לחברית, אנשים נפתחו ואפילו יש כבר בדיחות קבוצתיות. זה נותן אווירה טובה למסע,
איכשהו מתוך החוויות, ביחד, החיבור, מרגיש טבעי. הדרך לבורות היא בתוך יער מדהים, עצים גבוהים, הכול ירוק ומלא ציפורים מצייצות. שום דבר אינו מעיד על כך שהגענו לזירת רצח. בכניסה
לאתר יש אנדרטה עצומה ואחריה מגיעים לאזור הבורות . כל בור מגודר, ולפי הצבע של הגדר ידוע מי קבור שם: גדר כחולה מסמלת יהודים, לבנה מסמלת פולנים וצבע התכלת אלו הילדים. זו הפעם
הראשונה במסע שאני ממש יכול לדמיין את הטור של האנשים מגיע.

שירה מסבירה על איך הרצח התנהל באותו המקום, אני לא מצליח לעכל את המחשבה של לעמוד בטור ולחכות לתורך לעמוד
בשורה מול הבור. אני לא מבין איך לא היו מהומות, איך אנשים חיכו למרות שהם ידעו מה יקרה. אני לא מצליח להיכנס לראש של יהודי בשואה, אני מרגיש שאחרי הילדות בארץ, נטמעה בי תחושת מלחמה והישרדות רק מלגדול בישראל. לדעת שאני צריך להילחם כדי להיות במדינה שלי מלווה אותי גם פה וגם בבחירות שלי לקראת העתיד.
הסתובבנו באזור, עברתי ליד גדר לבנה, ליד גדר כחולה, עצרתי. ליד הגדר דמיינתי אנשים עם טלאי צהוב, עומדים בשורה. רק כי הם יהודים. ביום הראשון חשבתי מה מגדיר אותי: ישראלי או יהודי. אני
מבין שזה קשור זה בזה. האנשים שעמדו פה בשורה הם לא ישראלים, הם יהודים. אני בכל זאת מרגיש חיבור, אומנם אני לא מחובר להרבה מהדת, אבל מחובר להיסטוריה של העם, העם שלי הולך הרבה אחורה והוא גדול יותר רק מכתבי הקודש שנוגעים בכולנו במידה כזאת או אחרת. להיות ישראלי אצלי קשור בלהיות יהודי.
חזרנו לאוטובוס. מישהו שם את השיר "נמס ממך" וכל האוטובוס באוויר. החוויה שעוברים יחד עם עוד נערים ונערות בגילך, שאתה לא הכרת לפני ופתאום מתחברים במסע משותף, היא קשה
להסביר.
בדרך לאתר, אחת הבנות דיברה על הקלטה שהיא השמיעה לחניכים שלה ביום השואה האחרון.
ההקלטה הייתה לאחר שחרור המחנה ברגן בלזן. בהקלטה שומעים את האסירים שרים את המנון התקווה בקול הכי חזק ששמעתי מישהו שר אותו. סבא שלי היה במחנה ברגן בלזן. המשפחה שלו נספתה שם. כששרנו את התקווה מול בורות הירי, התאמצתי לשיר קצת יותר חזק. חשבתי על סבא, הבחנתי שאיתי היו עוד שהתאמצו גם לשיר חזק יותר. יש משהו מיוחד לשיר את ההמנון שלנו מול העצים שראו את הכול. היום הם רואים משהו אחר, היום הם רואים גאווה, אחווה ורצון לעשות טוב.
יום 4 : לכל איש יש שם.
היום היינו במחנה ההשמדה טרבלינקה )יותר נכון, באנדרטה שמייצגת איפה היה המחנה כי הכול נמחק(. הקריאו לנו עדות של מפקד המחנה, בעדות הוא סיפר על איך המחנה עבד ואיך היו
התחושות שלו תוך כדי. מהעדות אני הכי זוכר שהוא אמר שהוא אחרי זמן מה התייחס ליהודים פשוט כמטען, מטען עודף בחברה שיש ל היפטר ממנו. לא זקנים, לא ילדים, לא נשים וגם לא סתם אנשים.
מטען. אני לא מצליח להבין את התהליך, אתה חוזר הביתה אחרי שכל היום ראית ילדים רעבים ללחם, רואה את הילדים שלך, ומה? זה לא אותו הדבר?
שירה אמרה שאם מחלקים את העולם לרמות של רוע, טרבלינקה היא עשר. אם אנחנו מתחיליםבאחד, התהליך עד שנגיע לעשר הוא ארוך, מה זה אומר אם אנחנו צופים מהצד? התהליך הזה מורכב. בתחושה שלי, בדיוק כמו שאתה נשבר בפעם בראשונה בדיאטה, ככה ברגע שאתה עולה רמה אחת בסולם הרוע, ההמשך הרסני. צפייה מהצד עוזרת לתמיכה שקטה שהופכת לעזרה עקיפה שהופכת לעזרה ישירה שהופכת לביצוע רצח. ברגע שאנחנו כחברה נישבר בפעם הראשונה, המדרון חלק מאוד.
בטרבלינקה, עשינו באחווה טקס הקראת שמות. כל אחד שרצה הקריא שמות שקשורים אליו באיזושהי דרך כדי להנציח אותם. היו גם כאלה שלא הקריאו. זה מדהים לראות כמה זה קשור אל
כולנו. הקראתי את השמות של המשפחה של סבא שלי, רק באחווה שלנו הקריאו עשרות שמות.
מסביבנו 17,000 אבנים שמסמלות עובדה מצמררת: בשיא של המחנה, נרצחו בו 17,000 איש ביום.
אתה מוקף באבנים, זה בלתי נתפס שכל אבן כזאת זה שם של מישהו שנרצח וכל האבנים האלו באותו היום. שהקראתי את השמות של אמא, אבא ואחות של סבא שלי, הבנתי. הבנתי מה זה אומר
'לכל איש יש שם'. ניסו להפוך אותם למטען, לחיות, ללא אנושיים, אנחנו גם עכשיו לא ניתן לזה לקרות
. כל משלחת וכל טקס שמגיע למקום הזה ומקריא שמות, נותן שם לכל אבן, נותן שם לכל סיפור ובעיקר, נותן לנו את ההבנה שלכל אבן יש סיפור במקום הפסטורלי והשקט, זה שהעצים בו יספרו לנו סיפורים אחרים.
לטרבלינקה נכנסים ולא יוצאים, אני נכנסתי ויצאתי. יש לזה משמעות אדירה לצאת עם חולצה שעליה דגל ישראל מחוץ לשערי טרבלינקה בידיעה, לעולם לא עוד. מחכה לספר לסבא ישראל על היום.
יום 5 ואחרון למסע:

אנחנו סך כל הבחירות שלנובסיומו של המסע, אנחנו מגיעים לאנדרטה לזכר יאנוש קורצ'אק. מתחיל דיון על שיטת החינוך ואיךא פשר להשפיע על ילדים בצורה כזו משמעותית, כמו המחנך היהודי הכי מפורסם שקיים.

לדעתי, כל ילד צריך דמות. דמות שתאמין בו, דמות שהוא סומך עליה, דמות של מחנך. זה יכול להיות ההורים, מדריך בצופים, מרכז בוגר, מורה חבר או שילוב של הכול. י בכיתה. לתת מקום לבעיות שלהם, להיות הדמות השונה.

מתוך הגישה של יאנוש קורצ’אק, יוצאים לדבר על מה שהובילו תנועות הנוער בפולין: מרד גטו וורשה. אני חושב על עצמי בתור בן אדם שמחזיק מעצמו בעל השפעה במסגרת שבה הוא פועל. יש
לנו שבט של עיר שאנחנו מובילים אותו. מה אני הייתי עושה בתקופה כזאת? הגעתי לבקר את עצמי.
כמה אני ואנחנו כתנועה באמת אנשים של מעשים. אני רוצה להאמין שאני אדע לפעול, אני מאמין גם כשאני מעביר את המסר הזה לילדים, שתמיד יש בחירה. אפשר לקום ואפשר ליפול, אפשר לעזור ואפשר להתעלם, אפשר לפגוע ואפשר להיות טוב ובעיקר אפשר לבחור לעשות ואפשר לבחור לצפות מהצד.
אנחנו כאנשים, בתחושה שלי, משמשים למעשה מראה של סך הבחירות שאנחנו עושים בחיים.
בחירה לפה, בחירה לשם, כל אחת ממוקמת כמו עוד לבנה בקיר שמייצג את האופי והערכים שלנו.
אני רוצה שהמסר שיעבור ממני הלאה זה שאת הלבנים שאנחנו שמים בקיר הזה, נשים עם מחשבה,
נניח אבנים טובות, נדע לשים את האבנים הנכונות, נהפוך לקיר לבנים שלם שמורכב מבחירות
שמייצגות את מי שאנחנו רוצים להיות ובעיקר, נבחר לפעול. כי קיר לבנים שלא עוזר להחזיק בפועל שום בניין, הוא סתם קיר לא יציב ובלי מטרה.
חינוך ברמה כזאת זה משהו שאפשר להגיע במסע הזה רק כשאתה שינשין. מי היה מאמין שאני אחשוב על הדברים האלה במסע לפולין. שוב, זכיתי.
סיכום המסע
אחרי המסע לפולין, קל להאמין שאין תקווה לאנושות. אם אנשים כמוני וכמוכם יכלו לעשות את זה, למה שזה לא יקרה שוב? טוב, אני לא חושב. אולי מה שמורגש זה שהיום הכו ל מפולג וקיצוני. בדעה
שלי, לפעמים רואים שהסערה עברה הרבה זמן אחרי שהיא באמת עברה. מה שאנחנו רואים ברשתות חברתיות, בתקשורת, זה לא בהכרח המצב בפועל. אני אסביר: זכיתי בחמשת הימים
האחרונים לצאת למסע עם קבוצת אנשים שהמשותף היחיד לה, היא שלא משחררים מהצופים. אה,

בעצם גם זה שהם עשו בחירה. כולנו עשינו בחירה לנסות לשנות חלקת עולם אחת. כל אחד מאיתנו
קיבל חלקת עולם שהוא רוצה לשפר, להפוך למקום טוב יותר. אני נחשפתי ל 34 – אנשים שכדרך חיים, רוצים לעשות טוב יותר . אז כן, אני מאמין שהסערה של פילוג וקיצוניות עברה ואנחנו עומדים
מול משהו קצת יותר בהיר, מתוך המסע הזה יצאו 7 אחוות של אנשים שעשו את אותה בחירה, אני סומך על זה שייצא מזה טוב.
בטקס הסיום, מישהי הקריאה קטע שהיא כתבה במהלך המסע. בקטע היא סיפרה שהיא ציפתה לראות דברים בשחור ולבן וגילתה שהשואה הייתה צבעונית. עצים ירוקים, בתים אדומים, ציפורים
מצייצות, אנשים רגילים. קל לראות בשואה את השחור והלבן, את השטחי והקר, את הרוע ואכזריות,
אני בוחר, ואני מקווה שכולנו נבחר, לראות את הצבע. לראות את היופי שהיה וללמוד כדי ליישם בחברה כדי שתהיה טובה יותר, פועלת יותר ולא עומדת מהצד.
זכיתי בהזדמנות לצאת כאיש חינוך וכבוגר למסע הזה, תודה.
נ.ב,
צאו לשנת שירות, לא באמת משנה באיזה גרעין, זו חוויה שאי אפשר להסביר במילים. זכיתי גם בשנה הזו. וואלה, אני זוכה בהמון דברים בזמן האחרון.

נ.ב

בחרתי להביא את מאמרו המרגש תודו של אלעד כמעט כפי שכתב עם שינויים קלים המתבקשים. למען עתידנו,ילדינו, ואלה שלא שרדו. וגם בשביל סבא ישראל, סבו אל אלעד.

צילומים: באדיבות תנועת הצופים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פוסטים נוספים

סופ"ש של רוק ישראלי.

בן ינובר מנכ"ל דן כרמל וברטה יוגב מנכ"לית דן פנורמה, ארחו סופ"ש רוק ישראלי במלונות דן חיפה עם מיכה שיטרית ועילי בוטנר

קרא עוד »